העברית הישראלית היא שפה מדוברת, ש"הומצאה מחדש" במהלך המאה העשרים. היא הגיבה לדרישות החברתיות של המדינה המתהווה, כמו גם לגלובליזציה המתגברת, באמצעות אוצר-מילים שהתפתח במהירות והועשר על ידי מגע עם שפות זרות רבות מספור. במחקר המפורט והקפדני שלפנינו מספק הכותב סיווג מושכל של התחדישים, השדות הסמנטיים שלהם ותפקידיהן של שפות-המקור, לצד מחקר סוציו-בלשני על גישותיהם של טהרנים ושל דוברים ילידיים רגילים כלפי העשרה לקסיקלית. הניתוח שהוא מציע למתח שבין יצירתיות לשונית לבין שימור של זהות לשונית מובחנת מרחיב את הדיון מעבר למקרה של העברית הישראלית, באמצעות השוואות חדשניות עם התורכית המחודשת, סינית מנדרינית, יפנית, ערבית, יידיש, שפות קראוליות ושפות נוספות.
בפתח האלף השלישי מתאפיין עולמנו בתקשורת חובקת עולם ובתפוצה רחבה של אמצעים טכנולוגיים. הנזילוּת וההשתנוּת של המילה אינן מכבדות שום גבולות, וייתכן שלשיעור ההשתנוּת לא תהיינה מקבילות אפילו בדורות עתידיים (ואחידים יותר). המחקר לגבי אופניו השונים של 'מגע בין לשונות' והדינמיקה שלו לא יכול היה להופיע בזמן מתאים יותר.
תודות
קיצורים
הקדמה
נספח: רישום,
תעתוק
ותרגום
מקורות
מפתח