עם עובד 2008 Am Oved
972
ישראלית שפה יפה
Israelit Safa Yafa
Israeli, a Beautiful Language
גלעד צוקרמן
(Ghil‘ad Zuckermann)
*** מופיע ברשימת רבי המכר של הארץ, 31.12.08 ***
*** מופיע ברשימת רבי המכר של הארץ, 7.1.09 ***
*** מופיע ברשימת רבי המכר של הארץ, 14.1.09 ***
*** מופיע ברשימת רבי המכר של הארץ, 21.1.09 ***
תקציר הספר
האם אתגר קרת וש"י עגנון כותבים באותה
שפה? האם הלשון המדוברת בישראל היא אמנם העברית של כתבי הקודש מקדמת דנא, או
שמדובר בשפה אחרת, עם דנ"א שונה? האם ניתן להחיות לשון מתה קלינית שלא
דיברו בה כשפת אם כ-1750 שנה? או שמא החייאה תמיד תכלול הפרייה הדדית עם
שפות האם של המחיים? תמיד אמרו לנו "עברית שפה יפה" ודרשו מאיתנו
"עברי, דבר עברית!" אבל באיזו שפה הישראלים מדברים בעצם?
ישראלים נוטים לחשוב שהם דוברים את לשונו של
ישעיהו הנביא (עם טעויות). הם מאמינים ששפתם היא עברית לתקופותיה (תנ"כית\משנאית...) שהוחייתה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כדי לשמור על ה"טוהר" שלה, הם נוטים לתקן "טעויות"
ללא הרף: "אל תאמר 'עשר שקל', אמור 'עשרה שקלים'!", "אל תגידי 'יש
לי את הספר', הגידי 'יש לי הספר'!" וכו'. ואולם השאלה היא מדוע הישראלים
לכאורה "טועים" כל הזמן בשפתם שלהם?
בספרו החדשני מציג פרופ' גלעד צוקרמן תשובה
מקורית ומפתיעה: השם המתאים לשפה שאנו מדברים היום אינו "עברית" אלא
"ישראלית". ולא מדובר כאן כלל וכלל בשינוי סמנטי בלבד. טהרני השפה מנסים
לכפות דקדוק עברי על שפה חדשה בעלת הגיון פנימי משל עצמה. "החייאת השפה
העברית" רווייה מיתוסים שהם תולדה של אידאולוגיית "שלילת הגולה",
התכחשות להיברידיות היהודית, ולאומיות התרה אחר עתיקוּת יומין. השפה
שאנו מדברים היום אינה העברית השמית הישנה אלא שפת-כִּלְאיים שמית-אירופית בת 120
שנה.
איזו מן שפה זאת הישראלית? הספר ישראלית שפה יפה מגולל את סיפורה.
הספר מנתח בפשטות ובאלגנטיות את
יחסי הגומלין בין הישראלית, העברית, היידיש ושפות אחרות. שילוב ההשפעות השמיות והאירופאיות ניכר כבר בדקדוק ובאוצר המילים של
התורמות העיקריות לשפה הישראלית. בעוד היידיש עוצבה על-ידי העברית והארמית, לשונות
הודו-אירופאיות (כמו יוונית) מילאו תפקיד חשוב בעברית. לאופייה של הישראלית
כשפת-כִּלְאיים אירו-אסיאתית השלכות חשובות ביותר לגבי גבולות
היכולת להחיות שפה, גנטיקה וטיפולוגיה בלשנית, סוציו-לינגוויסטיקה
ובלשנות-מגע.
זהו ספר מלא הומור ואהבה לשפה ולדובריה, מסע מרתק בעקבות
הלשון הישראלית. בעודו מעמיד למבחן את ההנחות המוכרות לנו, חושף הספר אמת אחרת,
שבכוחה לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את השפה שלנו בפרט ואת התרבות הישראלית
בכלל.
על מחבר הספר
פרופ' גלעד צוקרמן, D.Phil. (אוקספורד), Ph.D. (titular) (קיימברידג'), M.A. בהצטיינות יתרה (תל אביב), נולד
בתל אביב ב-1971, היה יושב ראש סניף נוער לנוער (BBYO) באילת (1987-1986), למד במכללת העולם המאוחד באיטליה (1989-1987) (United World College of the Adriatic), שירת בצה"ל ב-1993-1989 , למד בתוכנית הבין
תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב (1997-1993) ולימד למבחן הפסיכומטרי ול-GMAT במכון קידום (1996-1993). כיום הוא פרופסור חבר באוניברסיטת קווינסלנד, ברית' בין (הבת'רים) (בריסביין) ובעל מענק יוקרתי מטעם
מועצת המחקר של ממשלת אוסטרליה. הוא היה פרופסור אורח באנגליה, בסינגפור, בארה"ב ובישראל ובעל משרות-מחקר בכירות בקיימברידג' (אנגליה), במלבורן (אוסטרליה), בבלאג'ו (איטליה), באוסטין (טקסס)
ובטוקיו (יפן). בין
פירסומיו הרבים – למשל באנגלית, בישראלית, באיטלקית, ביידיש, בספרדית, בגרמנית, ברוסית
ובסינית – כלולים הספרים Language Contact and
Lexical Enrichment in Israeli Hebrew (Palgrave Macmillan, 2003) ו-ישראלית שפה יפה (עם עובד 2008). הוא שולט ביותר מ-10 שפות.
אתר האינטרנט של פרופ' צוקרמן הוא http://www.zuckermann.org/ .
לקט עיתונות
קצרים
אירועי השקת הספר
BOOK SUMMARY
Fascinating and multifaceted, Israeli (Zuckermann 1999, a.k.a. ‘Modern Hebrew’), the language which emerged in Eretz Israel at the end
of the nineteenth century, possesses distinctive socio-historical
characteristics such as the lack of a continuous chain of native speakers from
spoken Hebrew to Israeli, the non-Semitic mother tongues spoken by the
revivalists, and the European impact on literary Hebrew. Consequently, it
presents the linguist with a unique laboratory in which to examine a wider set
of theoretical problems concerning language genesis, social issues like
language and politics, and practical matters, e.g. whether it is possible to
revive a no-longer spoken language. The multisourced nature of Israeli and the role
of the Congruence Principle and the Founder Principle in its genesis have
implications for historical linguistics, language planning and the study of
language, culture and identity.
Hebrew was spoken since approximately the fourteenth century BCE. It belonged to
the Canaanite division of the north-western branch of the Semitic languages, all of which belong to the Afro-Asiatic family.
Following a gradual decline, it ceased to be spoken BY the second century CE.
The failed Bar-Kokhba Revolt against the Romans in Judea in CE 132-5 marks the symbolic end of the period of
spoken Hebrew. Jesus, for example, was a native speaker of Aramaic rather than Hebrew. For approximately
1750 years thereafter, Hebrew was not spoken. A most important liturgical and
literary language, it occasionally served as a lingua franca for Jews of the
Diaspora, but not as a mother tongue.
Although language is an abstract emsemble of idiolects,
sociolects, dialects etc., linguists often generalize about communal languages.
In fact, the genetic classification of Israeli has preoccupied linguists since
its genesis. The still prevalent, traditional view suggests that Israeli is
Semitic: (Biblical/Mishnaic) Hebrew revived. The revisionist position
defines Israeli as Indo-European: Yiddish relexified, i.e. Yiddish, the ‘revivalists’’ mother tongue, is the ‘substratum’, whilst Hebrew is only a ‘superstratum’ providing the vocabulary
(cf. Horvath & Wexler 1997). According to my own mosaic (rather than
Mosaic) model, ‘genetically modified’ Israeli is a ‘semi-engineered’ multi-layered language, which is a
Semito-European, or Eurasian, hybrid, i.e. Israeli is both Semitic
(Afro-Asiatic) and (Indo-)European. It is based simultaneously on ‘sleeping beauty’/’walking dead’ Hebrew, ‘máme lóshn’ (‘mother tongue’) Yiddish (both being primary
contributors) and many other languages spoken by revivalists, e.g. Russian,
Polish, Ladino (Judeo-Spanish) and Arabic. Therefore, the term ‘Israeli’ is far more appropriate than
‘Israeli Hebrew’, let alone ‘Modern Hebrew’ or ‘Hebrew’ tout
court. Israeli is not a case of retsakh yidish
(Israeli for "murder of Yiddish") but rather of yidish redt
zikh (Yiddish for "Yiddish speaks itself [beneath
Israeli]").
Almost all ‘revivalists’ – e.g. the symbolic father of Israeli, Eliezer Ben-Yehuda, born
Perelman – were native Yiddish-speakers who wanted to speak Hebrew, with
Semitic grammar and pronunciation, like Arabs. Not only were they European but
their revivalist campaign was inspired by European – e.g. Bulgarian – nationalism. At the time,
although territory and language were at the heart of European nationalism, the
Jews possessed neither a national territory nor a national language. Zionism
could be considered a fascinating manifestation of European discourses
channelled into the Holy Land - cf. George Eliot’s Daniel Deronda (1876).
However, the ‘revivalists’ attempts (1) to deny their (more
recent) roots in search of Biblical ancientness, (2) negate diasporism and
disown the 'weak, persecuted' exilic Jew, and (3) avoid hybridity (as reflected
in Slavonized, Romance/Semitic-influenced, Germanic Yiddish itself, which they
despised) failed. Although they have engaged in a campaign for linguistic
purity, the emerging Israeli language often mirrors the very components the
revivalists sought to erase. Thus, the study of Israeli casts light on the
dynamics between language and culture in general, and in particular into the
role of language as a source of collective self-perception.
ABOUT THE AUTHOR OF THE
BOOK
Ghil'ad ZUCKERMANN, D.Phil. (Oxford), Ph.D.
(Cambridge) (titular), M.A. (Tel Aviv) (summa cum laude), is
Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow at The
University of Queensland, Brisbane, Australia (a.k.a. ‘Lucky Country’). He was born in Israel (a.k.a. ‘Promised Land’) in
1971. After studying at the United World College of the Adriatic
(Duino, Trieste, Italy, 1987-1989) and serving in the Israel Defence Forces
(1989-1993), he was selected for the Adi Lautman Interdisciplinary Programme
for Outstanding Students of Tel Aviv University, where he studied philosophy,
psychology, classics, literature, law and mathematics, and specialized in
linguistics, receiving his M.A. (summa cum laude) from the
Department of Linguistics in 1997. As Scatcherd European Scholar of the
University of Oxford and Denise Skinner Graduate Scholar of St Hugh's College,
Oxford, he gained his D.Phil. (Oxon.), entitled 'Camouflaged Borrowing:
"Folk-Etymological Nativization" in the Service of Puristic Language
Engineering', in 2000. In 2000-2004 he was Gulbenkian Research Fellow at
Churchill College, Cambridge, and affiliated with the Department of
Linguistics, Faculty of Modern and Medieval Studies, University of Cambridge.
He received a titular Ph.D. (Cantab.) in 2003. He has taught in Israel, Singapore, UK,
USA and Australia; and has held senior research posts in Melbourne, Austin (Texas),
Bellagio (Italy) and Tokyo. His publications – e.g. in English, Israeli, Italian,
Yiddish, Spanish, German, Russian and Chinese – include the books Language
Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew (Palgrave Macmillan 2003) and Israelit Safa Yafa (Israeli, a Beautiful Language) (Am Oved 2008).
His website is http://www.zuckermann.org/
ENGLISH ARTICLES ABOUT THE BOOK